נועם, ילד מתוק בן 7, חכם ומוצלח בלימודיו אינו מצליח לתחזק קשרים חברתיים לטווח הרחוק.
לאחר בירור עם המורה שלו, עולה שנועם אינו יודע "להפסיד בכבוד" וזה דוחה ממנו את חבריו. המורה טענה שכאשר נועם מפסיד הוא משנה את המציאות בכל מיני דרכים יצירתיות: משקר, מרמה, מעלים קלפים, מתווכח על מיקום השער וכדומה. הסברתי למורה שילד בגיל כזה אינו משקר אלא מעדיף לשנות את המציאות לפי מה שמתאים לו.
אך מכל מקום: מה כל כך מקשה על נועם לקבל הפסד כדבר לגיטימי ושגרתי?
מלאני קליין, פסיכותרפיסטית יהודיה המזוהה עם הזרם הפסיכואנליטי, עשתה צעד די מהפכני כשהחלה לנסות את שיטת הטיפול הפסיכואנליטית על ילדים צעירים.
היא ראתה במשחק כלי עוצמתי המשקף את עולמו הפנימי של הילד ללא מתווכים.
היא גרסה שדרך המשחק ילדים משליכים תכנים רגשיים רבים מעולמם הפנימי.
בזמן משחק, הילד פועל באופן מאוד אינטואיטיבי, מה שגורם ל"לא מודע" שלו לבוא לידי ביטוי.
במשחק הילד יבטא באופן ישיר את פחדיו, התמודדויותיו, קשייו, אמונותיו, השקפותיו, רגשותיו ועוד…
נועם לא סתם לא אהב להפסיד. הוא ממש פחד להפסיד.
להוריו של נועם היו ציפיות גבוהות מנועם עוד מאז שנולד.
אחיו הגדול של נועם היה מצטיין בכל תחום וההורים של נועם ציפו שנועם ילך בדרכיו של אחיו.
כשנועם התחיל לזחול מאוחר מדי לדעתם של הוריו, כנראה שנועם "ספג" כבר אז את תחושת האכזבה מהוריו.
הוריו של נועם התפעלו רק מיצירות ממש מיוחדות שהביא מהגן.
ציורים "רגילים" לא זכו ליחס.
כשקיבל בתחילת כתה א' ציון 70 בבחינה הם אמרו לו מפורשות שהוא מסוגל להרבה יותר…
כאשר נועם לא מימש את ציפיות הוריו, הוא חש שהוא מאכזב אותם.
מסיבה זו, נועם השתדל בכל רגע נתון להוכיח את עצמו בעיני הוריו, מוריו, חבריו ובעיקר בעיני עצמו.
מסיבה זו, נועם איננו מסוגל לשאת בסבל ההפסד.
ילדים רבים מתקשים להכיר ב"גלגל החיים", בכך שאמנם היום אני למטה אך למחר אהיה למעלה.
עבור ילדים כמו נועם הפסד איננו דבר זמני, משמעותו של הפסד היא הגדרה, "קיטלוג" נצחי של מי אני ומה אני "שווה".
נועם חשש להפסיד כי חשב שהפסד מגדיר אותו כ"לא יוצלח".
בתחילה, שיחקתי עם נועם לפי הכללים שלו.
בכל פעם ששינה את הכללים בכדי לא להפסיד אמרתי לו "אני מבין שכעת אנו משחקים לפי הכללים שלך".
הניצחונות של נועם העצימו מאוד את תחושת הערך העצמי שלו.
בתקופה זו, לא דיברנו רק על תחושת הניצחון שלו אלא גם על רגשות ההפסד שלי.
במקביל, הראיתי לו איך למרות שהפסדתי במשחק אני מאוד מעריך "הצלחות קטנות" שהיו לי בדרך.
ההכרה בהצלחות הקטנות הוא לימוד חשוב לחיים.
בשלב מתקדם יותר, נועם למד להכיר בכך שהוא מלא בערך, שהוא "שווה" מבלי קשר לתוצאותיו.
גם כשהפסיד ידע להעריך את מאמציו, ואת ההצלחות החלקיות, ובעיקר – לאהוב את עצמו אהבה שאינה תלויה בדבר. פשוט כמו שהוא…