מילטון אריקסון, פסיכולוג ופסיכיאטר אמריקאי, סיפר על אישה שהגיעה אליו בנוגע לבתה: ילדה בת שמונה ששונאת את כולם: את הוריה, את אחיה, את המורה שלה ואפילו סתם אנשים שאיננה מכירה.
"היכן הילדה?", שאל אריקסון. "נשארה במכונית. היא לא מוכנה להיכנס הנה כי היא שונאת גם אותך".
"על מה כל השנאה?", שאל אריקסון.
"יש לה נמשים על הפנים.
כולם קוראים לה ג'ינג'ית".
"אם כן, היא בעצם שונאת את עצמה", הסיק אריקסון. "הביאי אותה הנה בכל מחיר".
לאחר מספר דקות, הילדה ואמה נכנסו לחדר.
הילדה שידרה מבט תוקפני.
אריקסון פנה אליה במבט מאשים: "את גנבת!" "אינני גנבת!" זעמה הילדה.
"אני יודע בדיוק מה גנבת והיכן זה היה!" "אינני גנבת!", התעקשה הילדה. "אני יודע שאת כן! לפני שנתיים וחצי, גנבת עוגיות קינמון מהמזווה בביתך ולאחר שחיסלת את החבילה פיזרת את הקינמון שנשאר בקופסא על פנייך! את ילדת קינמון!", הכריז אריקסון.
אריקסון והילדה המשיכו להשתעשע. מאז אותו המפגש, יחסה האוהד של הילדה לעוגיות קינמון השליך על נמשיה והיא חזרה לאהוב את עצמה.
כן, גם את הזולת…
פעמים רבות שינוי תפיסה ביחס להתמודדויות שלנו עשוי לעודד אותנו מאוד:
כשהצעתי ליוסף (שם בדוי, וכן כל הנ"מ), נער מעוטף עזה המתמודד עם חרדות להתייחס לאזעקות כאזהרה מגינה ולא כאיום, הוקל לו משמעותית.
לראובן, ילד עם דימוי עצמי נמוך היו הרגלי אכילה לא בריאים.
כאשר התחיל להסתכל על תאוות האכילה שלו כ"הגנה" – הבין שאיננו זקוק לה כי הוא כבר מוגן דיו ומאז השיל קילו גרמים רבים.
קראו עוד על הפרעות אכילה »
רינה ושמואל הגיעו לטיפול זוגי. כבר בפגישה הראשונה ניכר היה שרינה, אישה אצורה ומכונסת מאוד בטבעה ואילו שמואל הרבה יותר חייכני ו"זורם" (לעתים גם יותר מדי…). בהמשך, הסתבר שבעקבות הפער הזה, כשלרינה קשה היא מתרגמת את היחס ה"קליל" של שמואל לזלזול ברגשותיה.
מאז שהחמאתי לשמואל על שמחת החיים המבורכת שלו, היא שמה לב ששמואל לא מתכוון לפגוע ברגשותיה אלא להקל על כאבה, והוא אכן מצליח בכך לא רע. גם היא החלה להיות שמחה יותר…
"מסגור מחדש" למעשה מעניק לנו משקפיים אופטימיות יותר. שינוי שיכול לחולל ניסים!
קראו גם – שפה חיובית
רוצים להתייעץ? לחצו כאן ליצירת קשר