בנימין, גבר חרדי עדין ונעים הליכות בשנות הארבעים המאוחרות לחייו הגיע לאחר שכלו כל הקיצין. המצב הזוגי היה בכי רע מכיוון שאשתו לא היתה מסוגלת עוד לחיות עם הבעיה של בנימין.
הבעיה של בנימין לא אפשרה לו להשתלב בשום כולל ובשום מסגרת תעסוקתית. בנימין היה כל כך מחויב לבעיה שלו, לפני הכל: לפני האחריות על פרנסת הבית, לפני אשתו והילדים ולפני חייו שלו עצמו.
עם מצב כלכלי, זוגי ומשפחתי קשים מאוד- בנימין הגיע לקליניקה…
"לפני 19 שנים שמעתי בשיעור שאם לא מכוונים בהנחת התפילין את כל הכוונות המובאות בשולחן ערוך ספק אם יוצאים ידי חובה.
מאז, מכיוון שאין לי פנאי לכוון בשחרית אני מניח שוב תפילין בצהריים.
מרוב לחץ שלא אצליח לכוון כראוי אני מתחיל להזיע ואני חושש שמא הזעה היא חציצה.
מכיוון שכך אני עומד מול מזגן על קירור (גם בחורף) עד שהזעה תתייבש לחלוטין.
והיא לא מתייבשת גם מול המזגן, ואני כבר חייב להתחיל בהנחת התפילין… ועד שסופסוף אני כבר עם התפילין אני צריך לומר קריאת שמע. אבל אם לא מכוונים כראוי בפסוק הראשון לא יוצאים ידי חובה. וזה יכול לקחת לי המון זמן… ואז אם כשאני מוריד את התפילין אני מרגיש שהתפילין לא היו מהודקות לראש שאני חושש שמא לא יצאתי ידי חובה ואז הכל מהתחלה…"
בנימין היה משקיע בהנחת התפילין של הצהריים בין שעה לשלוש וחצי שעות- תלוי ברמת הלחץ… בהתחלה גם היה מאחר למפגשים בקליניקה, ולעתים אף לא הגיע כי היה צריך להניח תפילין…
כמו כן, לבנימין היו קשיים נוספים: היה מכוון בתפילת העמידה זמן רב.
"לפעמים קורה שהחזן מסיים את חזרת הש"ץ ואני עדיין באמצע ברכת "אבות".
בנימין גם היה יכול ליטול את ידיו מספר רב של פעמים שמא לא יצא ידי חובה, ובין נטילה לנטילה היה מנגב את ידיו כמה דקות, עד שהוא בטוח שידיו יבשות לחלוטין, נוגע בנעליו כדי להתחייב בנטילת הידיים מחדש ונוטל שנית מכיוון שבאחת הנטילות יתכן שלא נגעו המים בכל היד כראוי.
כל סעודת שבת התחילה בטקס ארוך של נטילת ידיים, שרק לאחריו שאר המשפחה ניגשה ליטול את ידיה לברכת המוציא.
OCD דתי, בשמה המקצועי של התופעה, או "נרווים"- ב"סלנג" של בני הישיבות היא תופעה מוכרת. OCD (obsessive compulsive disorder- הפרעה טורדנית כפייתית) היא פתולוגיה ממשפחת החרדות.
אנשים הסובלים מOCD הם אנשים שחיים בחרדה מתמדת.
קראו גם על חרדה
הם יכולים להיות חרדים שמא הבית לא נעול, שמא לא כיבו את הגז כראוי, שמא ידיהם לא נשטפו כראוי ועדיין נושאות חיידקים, ועוד.
בשם כך הם יערכו טקסים ארוכים להפליא: יבדקו מספר פעמים שהאוטו נעול וילחצו שוב על השלט ושוב יבדקו עם הידית…, ישטפו ידיים מספר רב של פעמים, יסדרו דברים באופן מסוים ומדוקדק מאוד, ינשקו את המזוזה מספר קבוע של פעמים, יאמרו סליחה, שלום או תודה מספר רב מאוד של פעמים ועוד… כשמשהו יחרוג מסדרי הטקס הקבוע הם עשויים להיכנס לפאניקה.
במקרה של OCD דתי- הטקסיות תהיה סביב עניינים דתיים-הלכתיים.
היסוד החרדתי שם יהיה בדר"כ לצאת ידי חובה של קיום המצוות וההלכה.
אצל סובלים מOCD השומרים תורה ומצוות ה"דת" עשויה להיות קרקע פוריה לפיתוח הOCD.
אדם החרד לקיים מצוות כראוי, שיש לו הפרעה טורדנית כפייתית- להפרעה הטורדנית כפייתית יהיה הכי פשוט "להתלבש" על קיום המצוות. ואז: מלהיות אדם חרד, האדם הופך לחרדתי…
בפגישה השנייה הכנסתי את בנימין למצב בו ממש היה חרד שמא לא יצליח לצאת ידי חובה. "אני רואה את זה. עוד שעה שקיעה ואני עדיין מזיע. מתי אספיק להניח תפילין? מתי אקרא קריאת שמע?"
מהו הרגש שעולה לך כרגע כשאתה בסיטואציה הזו? "פחד", ענה בנימין.
ניסיתי לברר איתו איזה רגש עומד עמוק יותר מהפחד. "בדידות", הוא ענה. ירדנו עוד למטה במורד שכבות הרגש. הרגש הבסיסי ביותר היה "לא רצוי".
"כן, היתה לי ילדות קשה. אף פעם לא הרגשתי רצוי. גם היום אינני רצוי…"
בנימין חווה חוויות ילדות רבות בהן הוא הרגיש לא רצוי. בנימין למד שכדי להרגיש רצוי ואהוב הוא צריך להקריב מעצמו דברים רבים שבאו על חשבון הזמן והנוחות שלו.
"כדי להפתיע את אמא הייתי מוותר על זמן המשחק עם החברים ונשאר לשטוף את הבית לפני שאמא תחזור.
לפעמים הייתי זוכה מכך למעט הערכה שהחייתה אותי.
כשלא זכיתי מכך להערכה- המשכתי בכל הכח למחוק את עצמי עוד ועוד עד שזכיתי למעט הערכה".
מאחר שבנימין הרגיש לא רצוי, הוא חיפש באופן לא מודע להיות רצוי אצל אלוקים.
אלא שגם שם הוא שחזר את דפוס ההתנהגות הזה והקריב מעצמו, מזמנו ומכוחותיו הרבה מעבר למה שהוא מסוגל. כל זה, ובלבד להרגיש רצוי אצל ה'… וככל שהרגיש לא רצוי- המשיך למחוק את עצמו עוד ועוד כדי לזכות להרגשה של רצוי…
היה ממש מרתק "להתפלסף" עם בנימין בקליניקה: מהו רצון ה' האמיתי? מי רצוי בעיני ה'? האם אני אמור לסבול בשביל להיות רצוי בעיני ה' או בעיני הזולת? האם מצוות אמורות להסב סבל? ועוד…
בנימין התחיל להיות קשוב לעצמו. לאט לאט הוא למד להחשיב את רצונותיו במקום לרצות אחרים כל הזמן.
בתחילה אשתו לא הבינה לאן הבעל המסור לה נעלם… בנימין הפסיק למחוק את עצמו בשביל לרצות את הסביבה: את אשתו, את אמו המבוגרת, את ילדיו ואת חבריו.
אך בניגוד לחששותיו- ככל שהעריך את עצמו יותר- כך גם הסביבה העריכה אותו בחזרה.
אשתו, במקום לבקש ממנו בקשות מוגזמות שמחקו אותו, התחילה לבקש ממנו שיוריד מעצמו עומס.
תשע עשרה שנים של סבל נעלמו כלא היו לאחר שלושה וחצי חודשי עבודה בלבד! עם הרבה כח רצון ונחישות והרבה עידוד מצד המשפחה, בנימין חזר להיות אדם מן השורה. תפילין – בתפילת הבוקר בלבד.
בנימין סוף סוף הגשים את חלומו: להיות מורה בתלמוד תורה. אהבתו ללמד ילדים הפכה מפנטזיה מזדמנת לקריירה.
המצב הכלכלי והזוגי השתפר פלאים והוא התחיל להרגיש אהוב ורצוי בכל מקום.
והכי חשוב: רצוי בעיני עצמו. הוא לא יגרום לעצמו עוד סבל כזה…
את הרצון הטוב והתמים לעבוד את הבורא, למד בנימין לנתב למקומות הנכונים… מרגש…
קראו גם – הנער שסבל מ-OCD פסיכוטי