כשהקול הביקורתי שבתוכנו הופך לאויב: סיפור מטיפול בדיכאון

חדר קודר וחשוך עם חלון קטן – המחשה לתחושת הדיכאון

יש אנשים שמתמודדים עם דיכאון בלי שהסביבה תבחין. הם ממשיכים לעבוד, לגדל ילדים ואפילו לחייך כשצריך. אבל בפנים כל פעולה פשוטה דורשת מאמץ, וההנאות הולכות ונעלמות.

לפעמים מה שמעמיק את הדיכאון הוא לא רק העצב או העייפות, אלא האופן שבו אדם מדבר אל עצמו: אתה חלש, אתה עצלן, אתה לא מספיק. במאמר על דיכאון עמוק כתבתי על הדיכאון ככיבוי של הרגש. הסיפור הזה מראה פן אחר: דיכאון שבו הרגש לא כבה, אלא מופנה נגד האדם עצמו.

"משהו בי פשוט לא עובד"

גבר עומד מול חלון גשום ומביט מטה – המחשה לדיכאון ולביקורת עצמית

אלחנן, בן 45, נשוי ואב לשניים, הגיע לטיפול מותש. כבר כמה שנים הוא חי עם דיכאון, אבל מבחוץ כמעט איש לא ידע. הוא המשיך לעבוד ולתפקד, אך מבפנים הכול הרגיש ריק.

הבקרים היו הקשים מכולם. השעון צלצל, והוא נשאר לשכב עוד חצי שעה, בוהה בתקרה ואוסף כוחות כדי לקום. דברים שפעם שימחו אותו, כמו משחק כדורגל עם הילדים או ארוחת שבת עם חברים, הפכו למטלות. הוא הפסיק לענות לטלפונים. לפעמים ישב ברכב מתחת לבית עוד חצי שעה לפני שנכנס, כי לא היה לו כוח לרעש ולשאלות. גם השינה לא הביאה מנוחה: הוא נרדם מוקדם והתעורר עייף.

הזוגיות שלו הייתה טובה, ודווקא זה הגביר את הבושה. "יש לי הכול," אמר, "אז למה אני ככה? משהו בי פשוט לא עובד." הוא לא ראה את עצמו כאדם שעובר תקופה קשה. הוא ראה את עצמו כאדם חלש מיסודו, שצריך רק להתאמץ יותר ולהפסיק להתלונן.

הילד שלא הורשה להיות חלש

כשחקרנו את מקורות הביקורת העצמית שלו, עלתה דמותו של אביו: אדם תובעני שכמעט לא הביע שביעות רצון. אלחנן נזכר שבכיתה ג' חזר הביתה עם ציון 98 וניגש לאביו בהתלהבות. אביו התמקד רק בטעות: "זה מה שענית? אחרי שלמדתי איתך את החומר? כבר שכחת?" כשהיה עצוב, שמע שעליו להתגבר. כשנכשל, קיבל ביקורת ולא נחמה.

אחרי שתיקה ארוכה אמר: "בעצם, אף פעם לא היה מותר לי להיות ילד שקשה לו. הייתי צריך להיות בסדר כל הזמן."

כשהקול של אבא הופך לקול פנימי

מנקודת מבט פסיכודינמית, דמויות משמעותיות מהילדות הופכות לחלק מהעולם הפנימי שלנו. הילד לא רק שומע את הביקורת מבחוץ. הוא מפנים אותה, ובהמשך מדבר אל עצמו באותו טון.

אצל אלחנן זה יצר מעגל מכאיב. ככל שהיו לו פחות כוחות, כך דרש מעצמו יותר. ככל שלא עמד בדרישות, הרגיש חלש וחסר ערך יותר. אפילו הדיכאון עצמו הפך לעוד סיבה לביקורת. הדינמיקה הזו לא הייתה בהכרח הסיבה היחידה לדיכאון, אבל היא העמיקה את הסבל והקשתה עליו למצוא דרך החוצה.

שני כיסאות: הקול של אבא והמורה כוכבה

איך משנים קול פנימי שמלווה אדם עשרות שנים? כאן נכנסה לעבודה הפסיכודרמה.

באחת הפגישות הצעתי לאלחנן לתת כיסא לקול הביקורתי שלו, לשבת עליו ולומר בקול את מה שהוא נוהג לומר לעצמו. כמעט מיד התחיל להטיח: "אתה לא עושה כלום! אתה יכול הרבה יותר! אתה עצלן! ככה לא תתקדם!"

אחר כך ביקשתי ממנו לעצום עיניים, חזרתי בפניו על המשפטים ושאלתי: "מי בעבר דיבר אליך ככה?" הוא לא היה צריך לחשוב הרבה: "אבא שלי."

פתאום הביקורת קיבלה פנים. היא כבר לא הייתה אמת מוחלטת על מי שהוא, אלא קול מוכר מהעבר.

אבל לא מספיק לזהות מאיפה הגיע הקול הביקורתי. צריך גם לפתח קול אחר. שאלתי אותו אם הייתה בחייו דמות שקיבלה אותו כמו שהוא. אחרי מחשבה הוא נזכר, בחיוך, במורה כוכבה. היא ראתה אותו, עודדה אותו ונתנה לו תחושה שהוא ילד טוב, בלי שיצטרך להביא ציון מושלם.

מאז היו בקליניקה שני כיסאות קבועים: "הקול הביקורתי" ו"המורה כוכבה". בכל פעם שאלחנן התחיל לתקוף את עצמו, הוא ישב על הכיסא הביקורתי ואמר את מה שהוא חושב על עצמו. אחר כך עבר לכיסא של כוכבה וענה משם. כשהקול הביקורתי אמר: "אתה עצלן, אתה לא עושה שום דבר עם החיים שלך", ענתה לו כוכבה: "אתה עובר תקופה קשה. אני רואה כמה אתה מתאמץ. זה שאתה לא מצליח עכשיו לעשות הכול לא אומר שאתה עצלן או חסר ערך."

המעבר בין הכיסאות לא היה רק משחק תפקידים. הוא אפשר לאלחנן לחוות באופן מוחשי את ההבדל בין שתי דרכים להתייחס לעצמו. כך למד לזהות את הביקורת כשהיא מופיעה, ולבחור לא לקבל אותה כאמת היחידה. בהדרגה, הקול של כוכבה, שבהתחלה נזקק לעזרתי כדי להישמע, הפך לקול שאלחנן הצליח לגייס גם מחוץ לקליניקה.

ללמוד להיות בצד של עצמך

השינוי לא קרה ביום אחד. מצב הרוח התייצב בהדרגה. אלחנן חזר ליזום מפגשים עם חברים, פתח עסק קטן בתחום הצילום לצד לימודים, והתמודד עם ימים קשים בלי לראות בכל נפילה הוכחה לכישלון. אבל השינוי העמוק ביותר היה ביחס שלו לעצמו: בפעם הראשונה הוא התחיל לעמוד לצד עצמו, ולא רק לדרוש מעצמו.

לא תמיד יוצאים מדיכאון בעזרת מאמץ ומשמעת. לפעמים דווקא הדרישות הנוקשות מעצמנו מוסיפות שכבה של סבל. בפסיכודרמה אפשר לתת לביקורת העצמית צורה וקול: להושיב אותה על כיסא, להקשיב לה, לזהות מאיפה היא באה ולפתח מולה עמדה חדשה.

לפעמים אדם צריך שמישהו יראה אותו אחרת, כדי שילמד לראות את עצמו אחרת. ואולי זה אחד הדברים המשמעותיים ביותר שיכולים לקרות בטיפול: אדם שמפסיק להיות המבקר הקשה ביותר של עצמו, ומתחיל להיות חבר של עצמו.

אם אתם מזהים בעצמכם קול ביקורתי כזה, אפשר לקרוא גם על דימוי עצמי נמוך, או ליצור קשר לשיחת היכרות בטלפון 052-8784146.

נכתב על ידי מרדכי קדוש, M.A בפסיכודרמה ופסיכותרפיסט.

דילוג לתוכן