התפרצויות זעם אצל ילדים: מה קורה בתוך הילד ברגע הסערה

מאת מרדכי קדוש, M.A בפסיכודרמה ופסיכותרפיסט

רגע אחד הוא משחק, ורגע אחרי זה כבר צעקות, חפצים שעפים באוויר ואח שבוכה. ואתם עומדים מול הסערה ולא יודעים אם להעניש, להרגיע או פשוט לברוח לחדר השני.

התפרצויות זעם הן אחד הדברים הכי מתישים בהורות. במאמר הזה אני רוצה לעזור לכם לראות מה קורה בתוך הילד ברגע הזה, ואיך אפשר לעזור לו לחזור לעצמו.

הילד לא רוצה להתפרץ. לפעמים הוא פשוט עוד לא יודע איך לשאת את מה שקורה בתוכו.

מה קורה בתוך הילד?

הצפה. ברגע ההתפרצות הרגש גדול מדי בשבילו. כמו סיר שרתח עד שגלש, הוא מאבד לזמן מה את היכולת לחשוב, לעצור ולתת מילים למה שהוא מרגיש.

תסכול שמרגיש כמו קריסה. מה שנראה לנו כמו אכזבה קטנה, הפסד במשחק או "לא" על ממתק, יכול להרגיש לו כמו סוף העולם.

מתחת לכעס מסתתרים רגשות אחרים. בושה, עלבון, פחד, קנאה או עצב. לפעמים קל יותר לכעוס מאשר להרגיש קטן או פגיע.

"תראו כמה זה גדול." לפעמים ההתפרצות היא גם בדיקה לא מודעת: האם אמא ואבא מסוגלים להכיל את מה שאני מרגיש, בלי להישבר ובלי להילחם בי?

ולכן הסברים באמצע התפרצות כמעט תמיד נכשלים. ברגע הזה הילד פשוט לא מסוגל לשמוע. את השיחה שומרים לאחר כך.

הסיפור של נועם: הילד שמתפוצץ כשהוא מפסיד

סיפור מרגש מהקליניקה. השמות והפרטים שונו כדי לשמור על פרטיות.

נועם בן 8. בכל פעם שהפסיד במשחק, קיבל "לא" או לא הצליח משהו, הוא צרח, זרק חפצים ולפעמים אפילו הכה את אחיו. ההורים ניסו להסביר לו שאי אפשר לנצח תמיד, וזה רק החמיר. אבא העניש, אמא ניסתה להרגיע ולפצות, ובסוף שניהם הרגישו חסרי אונים.

כשדיברנו על מה קורה להם ברגע ההתפרצות, התברר שאבא מרגיש שהבן חצוף ומזלזל בו. אמא, לעומת זאת, לא יכלה לשאת את המצוקה שלו ומיהרה להרגיע אותו בכל מחיר. כל אחד מהם הגיב מתוך הפחד שלו, ובלי להתכוון שניהם הוסיפו שמן למדורה.

ואז, בהיפוך תפקידים, כשההורים נכנסו לנעליים של נועם ברגע של הפסד, הם שמעו אחרת משפט שהוא צעק כשהפסיד: "אתם מרמים אותי! אני ניצחתי ולא אתם!" בשביל נועם, הפסד הוא לא סתם משחק שנגמר רע. הוא הוכחה שהוא לא מספיק טוב, וזה כואב כל כך שעדיף להאמין שרימו אותו. הוא היה צריך לנצח כדי להרגיש שהוא שווה משהו, וכשהפסיד, הבושה והעלבון הפכו לזעם.

מה עומד מאחורי "אתם מרמים אותי"? שלושה דברים:

  • לשמור על הערך העצמי. להודות בהפסד זה לפגוש את המחשבה "אולי אני פחות טוב". ההאשמה מצילה אותו מזה: "לא הפסדתי, עשו לי עוול."
  • להוציא את הכאב החוצה. קשה לו לשאת בתוכו את הכישלון, אז הוא מעביר אותו אל מי שמולו. במקום "אני מאוכזב", הוא מרגיש "אתם פגעתם בי".
  • שחור או לבן. ברגע ההפסד קשה לו להחזיק ששני דברים נכונים ביחד: אפשר להיות טוב במשחק וגם להפסיד. בשבילו, אם הפסיד, מישהו בטוח אשם.

מה שנראה מבחוץ כמו חוצפה התגלה כילד שמגן על עצמו מהתחושה שהוא קטן וחלש. וזה מה ששינה את ההורים מבפנים. הם הפסיקו לראות מולם ילד חצוף, והתחילו לראות ילד במצוקה.

הצעתי להם לשחק איתו בעצמם. בהתחלה לתת לו לנצח, ולאט לאט לאפשר לו לפגוש גם הפסדים קטנים. אבל הפעם מול הורים שיודעים להכיל את המצוקה שלו: לא מענישים, לא מצילים, פשוט נשארים לידו. ברגעים קשים הם אמרו לו: "אני רואה שאתה מאוד כועס. מותר לך לכעוס, אבל אסור להרביץ. אני כאן."

וכשנועם שוב צעק שמרמים אותו, הם כבר לא נכנסו למלחמה. הם אמרו לו ברוגע: "אני רואה שממש קשה לך להפסיד, ושאתה מרגיש שעשו לך עוול. אני מוכן לבדוק אם טעינו. אבל גם אם הפסדת, זה לא אומר שאתה פחות טוב או פחות מוצלח."

בעצם, ההורים הם שעשו את הטיפול. ונועם למד, משחק אחרי משחק, שאפשר להפסיד ולהישאר שווה משהו. שאפשר לכעוס בלי להרוס, ולהיות מתוסכל בלי לאבד את אמא ואבא.

ויסות רגשי: איך עוזרים לילד לחזור לעצמו

ויסות רגשי הוא היכולת להרגיש רגש חזק בלי שהוא ישתלט עלינו. ילדים לא נולדים עם היכולת הזו. הם לומדים אותה בעיקר דרכנו, מהפעמים שבהן מבוגר רגוע עוזר להם להירגע.

לפני הסערה

  • להכיר את הסימנים המוקדמים: קול שעולה, גוף שנמתח, משחק שמתחיל להסתבך. קל יותר לעצור סיר לפני שהוא גולש.
  • לשים לב לרעב ולעייפות. ילד רעב או עייף מתפוצץ הרבה יותר מהר.

בזמן הסערה

  • קודם להרגיע את עצמכם. ילד נרגע מול מבוגר רגוע, לא מול מבוגר שנסחף איתו.
  • מעט מילים וקול שקט. זה לא הזמן להסברים.
  • להרגיע קודם את הגוף: פינה שקטה, כוס מים, נשימות איטיות ביחד, חיבוק אם הוא רוצה.
  • משפט קבוע שמחזיק גם את הרגש וגם את הגבול: "מותר לך לכעוס, אסור להרביץ. אני כאן."
  • קודם כל בטיחות. אם הילד מכה אח או זורק חפצים, הרחיקו את האחים מהמקום, בעדינות ובתקיפות. האחים צריכים להרגיש שמישהו שומר עליהם, וגם הילד שמתפרץ צריך לדעת שלא יתנו לו לפגוע.

אחרי הסערה

  • כשהוא כבר רגוע, לתת שם לרגש: "כעסת כי הפסדת, וזה הרגיש כאילו אתה לא מספיק טוב." ילד שמקבל מילים לרגש צריך פחות להראות אותו במעשים.
  • לחשוב יחד מה יעזור בפעם הבאה, בלי הרצאות.
  • לחזור לקשר. הילד צריך לדעת שהסערה לא קלקלה את האהבה.

לאורך זמן

  • לתרגל תסכול במנות קטנות, כמו נועם והוריו: משחקים בבית, הפסדים קטנים, ומבוגר רגוע לידו.

מתי כדאי לפנות לעזרה?

כשההתפרצויות תכופות וחזקות, כשיש בהן אלימות כלפי אחרים או כלפי הילד עצמו, כשהן ממשיכות גם בגיל בית הספר, או כשהבית כולו מתחיל להתנהל סביבן. במקרים אלה הדרכת הורים, ולפעמים גם טיפול רגשי לילד, יכולים לעשות שינוי גדול.

שאלות נפוצות

להעניש על התפרצות? עונש באמצע הסערה לרוב לא מלמד כלום, כי הילד לא מסוגל ברגע הזה ללמוד. גבולות כן צריך, במיוחד סביב אלימות, אבל ברוגע ואחרי שהסערה שוככת.

להתעלם? מההתנהגות אפשר לפעמים להתעלם. מהילד לא. גם כשלא מגיבים לצעקות, כדאי להישאר קרובים ורגועים.

באיזה גיל זה נורמלי? בגיל הרך התפרצויות זעם שכיחות מאוד, והן הולכות ופוחתות ככל שהילד לומד לדבר ולווסת את עצמו. כשהן נמשכות בעוצמה גם בגיל בית הספר, כדאי להתייעץ.

אפשר בזום? הדרכת הורים אפשרית גם בזום. הטיפול בילד עצמו נעשה בקליניקה.

לקבוע פגישה

אני מקבל בקליניקות בירושלים, בגבעת שמואל, באופקים ובמגרון. אם ההתפרצויות מנהלות את הבית, אין צורך לחכות. אפשר להתקשר או לשלוח הודעה למספר 052-8784146, בין השעות 8:00 ל-21:00.

מרדכי קדוש, מטפל בפסיכודרמה, פסיכותרפיסט ומטפל זוגי

דילוג לתוכן