מאת מרדכי קדוש, M.A בפסיכודרמה ופסיכותרפיסט · נובמבר 2026
הדלת של החדר נסגרת יותר ויותר. התשובות מתקצרות ל"בסדר" ו"לא יודע". לפעמים יש התפרצויות, לפעמים שקט שמדאיג עוד יותר. ואתם, ההורים, מרגישים שהילד שהכרתם התרחק, ושכל ניסיון להתקרב רק מרחיק אותו עוד.
גיל ההתבגרות, בערך בין 12 ל-18, הוא תקופה של שינויים גדולים בגוף, ברגש, בחברה ובזהות. רוב הקשיים בגיל הזה הם חלק טבעי מהתהליך. אבל לפעמים המתבגר נתקע, והוא צריך מקום משלו, עם מבוגר שאינו ההורה, כדי לדבר, להבין את עצמו ולמצוא דרך.
מתי כדאי לפנות לטיפול?
כדאי לשים לב כשהקושי נמשך זמן, מתחזק, או פוגע בחיים של הנער או הנערה. למשל:
- שינוי חד במצב הרוח, עצבות מתמשכת או עצבנות שלא נרגעת
- סגירות והתרחקות מהמשפחה ומהחברים
- ירידה בלימודים, היעדרויות או סירוב ללכת לבית הספר
- שינויים בשינה ובאכילה
- הסתגרות מול המסכים עד שהם מחליפים את החיים
- חרדות, פחדים או הימנעות ממקומות וממצבים
- כעסים והתפרצויות שהופכים את הבית לשדה קרב
- אחרי משבר: גירושין, אובדן, מעבר דירה, מלחמה או אירוע קשה
אם אתם מרגישים שמשהו לא בסדר, כדאי לסמוך על התחושה שלכם. אתם מכירים את הילד שלכם טוב מכולם.
עם מה נוער מגיע לטיפול?
כמעט כל קושי רגשי יכול להופיע בגיל ההתבגרות. הנושאים שאני פוגש הכי הרבה:
- חרדה וחרדה חברתית: פחד ממבחנים, מלהיראות, מלדבר מול הכיתה או מלצאת מהבית
- OCD: מחשבות שלא עוזבות וטקסים שחוזרים שוב ושוב. הרחבה במאמר OCD אצל ילדים ובני נוער
- דיכאון ועצבות מתמשכת
- דימוי עצמי נמוך ותחושה ש"אני לא שווה"
- כעסים והתפרצויות
- קשיים בבית הספר ובחברה: בדידות, חרם, קשיי קשב וריכוז
- משברים במשפחה: גירושי הורים, אובדן, מתחים בבית
- טראומה: אחרי אירוע קשה, תאונה או מלחמה
- התמכרויות: למסכים, למשחקים, לאלכוהול ולחומרים
- מחשבות אובדניות ותחושת ייאוש
- שאלות של זהות: מי אני, לאן אני שייך, מה חשוב לי
אם הנער אומר שהוא רוצה למות או לפגוע בעצמו, אל תחכו לפגישה. במצב של סכנה מיידית התקשרו למד"א ב-101. אפשר לפנות גם לער"ן ב-1201, בכל שעה.
הגישה שלי: אמון, חיבור, לראות אותו
בטיפול בנוער, הדבר הראשון שצריך לקרות הוא אמון. בלי אמון אין טיפול, גם עם השיטה הכי טובה.
מתבגרים רבים מרגישים שכל המבוגרים סביבם רק מסבירים להם מה לעשות. הם מגיעים עם שריון, בודקים אם גם פה ישפטו אותם. לכן אצלי הנער לא מקבל הטפות. אני מקשיב, מתעניין בעולם שלו, ומנסה לראות אותו כמו שהוא, לא רק את הבעיה שבגללה הגיע.
כשנער מרגיש שמישהו באמת רואה אותו, נוצר חיבור. ומתוך החיבור הזה הוא מתחיל להסתכן: לספר מה שלא סיפר לאף אחד, להרגיש את מה שהסתיר, ולנסות דרכים חדשות. הרבה פעמים, הקשר הטיפולי עצמו הוא חלק מרכזי מהריפוי.
איך נראה הטיפול?
נער נמצא בין שני עולמות: כבר לא ילד, עוד לא מבוגר. לכן אפשר לעבוד איתו גם בכלים של מבוגרים וגם בכלים של ילדים, לפי מה שמתאים לו.
- שיחה: יש נערים שמחכים למקום שבו סוף סוף מקשיבים להם בלי לשפוט.
- פסיכודרמה: במקום רק לדבר על מצב, נכנסים אליו. בהיפוך תפקידים הנער יכול לעמוד רגע במקום אבא, מורה או חבר, ולראות את עצמו מבחוץ. הרבה נערים מגלים שבפעולה קל להם יותר מאשר במילים.
- אמנות, חול ודמויות: לנער שקשה לו לדבר ישירות, דרך ציור, חול או סיפור אפשר לבטא דברים ממרחק בטוח.
- לפגוש את הפחד בהדרגה: בחרדות, מתרגלים קודם בחדר, בדמיון ובפסיכודרמה, ואחר כך בחיים עצמם.
השיטה נבחרת לפי הנער, ולא הנער לפי השיטה. הפגישות מתקיימות בקליניקה, ויש נערים שמעדיפים להיפגש בזום, מהחדר שלהם.
פרטיות, ומה קורה כשיש סכנה
הפגישות הן המקום של הנער. מה שהוא מספר נשאר בחדר, וזה בדיוק מה שמאפשר לו לספר. זה לא אומר שאתם מחוץ לתמונה: כשחשוב לערב את ההורים, יש לכך דרך, והיא נעשית יחד עם הנער ולא מאחורי הגב שלו.
אם עולה בטיפול מצב של סכנה, ההורים חייבים לדעת. אבל גם אז אני לא עוקף את הנער. אני אומר לו שאנחנו צריכים לספר להורים, וחושב איתו יחד איך הכי טוב שזה יקרה:
- לפעמים הוא מעדיף שאני אספר.
- לפעמים הוא מעדיף לשתף בעצמו.
- ולפעמים הוא מעדיף להזמין את ההורים לפגישה משותפת.
כך הסוד נפתח, אבל האמון נשמר. והרבה פעמים, השיחה הזו מקרבת בין הנער להורים שלו.
ומה אם הוא לא רוצה ללכת?
זו אחת השאלות הנפוצות ביותר שהורים שואלים. התשובה שלי: אין טיפול בכפייה.
אני מציע לנער ניסיון של כמה פגישות, ואז הוא מחליט אם להמשיך. הרבה נערים שמגיעים בלי רצון מגלים שזה מקום אחר ממה שדמיינו. ודווקא הידיעה שההחלטה בידיים שלהם עוזרת להם להסכים.
ואם הנער בכל זאת לא מעוניין? עוברים להדרכת הורים. ההורים הם חלק מהקשר, ולכן הם יכולים להיות חלק גדול מהשינוי, גם כשהנער עצמו לא מגיע. עוד על הגישה שלי אפשר לקרוא במאמר על הדרכת הורים.
סיפור מהקליניקה: עשר הדקות האחרונות
סיפור מרגש מהקליניקה. השמות והפרטים שונו כדי לשמור על פרטיות.
רונן ואילה הגיעו אליי להדרכת הורים בגלל נדב, הבן שלהם בן ה-15. הורים משקיענים מאוד, ומתוסכלים עוד יותר. במשך חמישים דקות הם סיפרו מעט על המשפחה, והרבה מאוד על כמה קשה להם איתו.
בעשר הדקות האחרונות הבנתי שמשהו כאן רק מחריף את הבעיה. עצרתי אותם ואמרתי: "נשארו לנו עשר דקות. סיפרתם לי הרבה מה רע. עכשיו ספרו לי, בבקשה, מה טוב בבן שלכם."
השתרר שקט. הם היו כל כך רגילים להתמקד ברע, שכמעט לא מצאו מה לומר. אחרי מחשבה עלו כמה משפטים בודדים. ראיתי שהם מתרגשים לדבר עליו כך, אבל לא הרפיתי:
"דיברתם חמישים דקות על מה רע, וכשאתם מדברים על מה טוב, אתם מוצאים בקושי שניים-שלושה משפטים. מה זה אומר לדעתכם?"
שוב שקט. הם הבינו.
"אני לא מכיר נער בעולם שיש עליו רק שלושה משפטים טובים לומר," אמרתי. "אתם מכירים את המבט הזה גם ממקומות אחרים בחיים שלכם?"
משם השיחה נפתחה: על ביקורתיות, על הנטייה לראות קודם את הרע, על חוויות ילדות, ועל הקשר של רונן עם ההורים שלו.
המשימה שנתתי להם הייתה פשוטה: לחפש במשך השבוע כמה שיותר דברים טובים בנדב, ולהגיע לפגישה כדי "להרצות" לי עליהם. רק בדקות האחרונות של כל פגישה הם יכלו לדבר גם על מה שהפריע. בערך 80% על הטוב ו-20% על מה שעוד צריך להשתפר, או ליתר דיוק, על מה שהם צריכים לשנות בעצמם כדי שנדב יגיב אחרת.
לאט לאט רונן ואילה פיתחו עין טובה כלפי הבן שלהם. וכשזה קרה, נדב באמת השתנה. לא רק בבית: גם מבית הספר התחילו להגיע מחמאות.
ההסבר פשוט. כשאנחנו מסתכלים על הנער שלנו באופן שלילי, הוא קולט מסר ברור: "אני רע". לא צריך להגיד לו את זה, מספיק לחשוב כך. ובגיל ההתבגרות, כשהוא ממילא שואל את עצמו מי הוא, המבט שלנו משפיע עוד יותר. ככל שאנחנו רואים את הטוב שבו, גם הוא מתחיל לראות אותו ולחשוב על עצמו "אני טוב". ומי שמרגיש טוב, גם מתנהג בהתאם.
קראו עוד סיפורים מהקליניקה.
שאלות נפוצות
מאיזה גיל זה טיפול בנוער?
מגיל 12 עד 18. עם ילדים צעירים יותר העבודה נעשית במסגרת טיפול בילדים.
האם אנחנו, ההורים, נשתתף בפגישות?
הטיפול הוא של הנער, והוא צריך מקום משלו. כשחשוב לערב אתכם, עושים זאת בתיאום עם הנער, למשל בפגישה משותפת או בהדרכת הורים.
תספר לנו מה הוא אומר?
לא. מה שנאמר בחדר נשאר בחדר, כי בלי זה אין אמון. היוצא מן הכלל הוא מצב של סכנה, וגם אז השיתוף נעשה יחד עם הנער.
אפשר טיפול בזום?
כן. יש נערים שמרגישים נוח יותר לדבר מהחדר שלהם, ואצלם זו דווקא הדרך הנכונה.
כמה זמן נמשך הטיפול?
זה משתנה מנער לנער. מתחילים בכמה פגישות ניסיון, ומשם ממשיכים לפי מה שעולה ולפי הצורך.
הוא טוען שהכל בסדר. בכל זאת לפנות?
כן, אם אתם רואים שמשהו השתנה. אפשר להתחיל בשיחת ייעוץ שלכם איתי, ולחשוב יחד איך להציע לו להגיע.
לקבוע פגישה
אני מקבל בקליניקות בירושלים, בגבעת שמואל, באופקים ובמגרון, וגם בזום. אם אתם מרגישים שהמתבגר שלכם נאבק לבד, אין צורך לחכות. אפשר להתקשר או לשלוח הודעה למספר 052-8784146, בין השעות 8:00 ל-21:00.
מרדכי קדוש, מטפל בפסיכודרמה, פסיכותרפיסט ומטפל זוגי